ספר מאת מוריה מקסימון
מסע אל עומקי הכאב והאהבה, בתוך מציאות של אובדן ובחירה מתחדשת בחיים. ״המילים נובעות כרצון לקרוא בשם, לדבר שאין לו שם. והוא שט על פני רצפים סתורים ונסתרים, שבשפה היומיומית ייקרא- חיים״.
ארבעה קטעים מתוך הספר:
*
רוחמה
רוחמה מיוחדת. כל תנועה שלה במרחב.
המבע המפעפע, צמידי הזהב המרשרשים בעודה שופכת עוד
דלי מים ואוספת בנחת עם מגב.
כשהיא מסיימת לשטוף את הרצפה היא ניגשת אליי, קרוב.
שואלת, "מה איתו"?
פתאום נכון לי להגיד לה, "הוא, ככה, לא רוצה, לחיות".
דמעות נקוות בעיניה השחורות. היא מספרת לי שהיא יודעת.
ידיה מחזיקות את המגב כשהיא בוכה ומספרת על אושר שלה.
"לפני שש שנים. פגעה בו מכונית. היה מונשם־מורדם שלושה
ימים. ואז מת. אי אפשר לשמוח בבית מאז", היא אומרת.
"ואנחנו משפחה שמחה. אנחנו משפחה של לשמוח בבית.
ועכשיו אי אפשר".
ואני, מתוך מבט רטוב, נעלמת לתוך פניה, לרווח שבין שיניה
התחתונות, לעיניה היפות.
מתכרבלת בתוך ליבה החם.
היא מספרת לי הרבה. ואני גם, לה. אלון שם ישן בין שתינו. אני
מלטפת אותו, כמו תינוק. והיא עוד מחזיקה את המגב.
הרצפה כבר יבשה. העיניים לא.
ככה הרבה זמן. אנחנו ביחד. רוחמה ואני.
מנקות את חדרי הלב, בניחוח הדרים.
**
שישי בצהריים
טראח
הלב צונח
מפשטידת קיגֶל בוויטרינה.
ירושלים
שישי בצהריים
זה הזמן שלך, אלון.
והוא תמיד יישאר שלך.
בערב תכין תה,
ותגיש לי חתיכה קטנה.
רק בשביל החיוך שלך
אטעם.
"מה בשבילֵך"?
שואל הבחור מאחורי הוויטרינה.
"בשבילי"?
שישי צהריים בירושלים
ותחבושת ללב.
***
גשם
יורד הגשם
אתה שוכב במיטה, אני יושבת מולך.
שישי בבוקר, זמן שׁקֵט במחלקה.
בחלון גשם.
אני רואה, אתה לא.
ואי אפשר לשמוע אותו, החלונות סגורים.
בכל זאת מאוד רוצה פתאום להגיש לך את הגשם.
פותחת יוטיוב ומבקשת ממנו צלילי גשם.
אתה מקשיב, גם אני.
נזכרת איך בבוקר של גשם אתה נעמד ליד החלון ומעביר את
ידיך על הפנים.
תנועה שאתה עושה כשאתה ממש מתרגש.
ופעם כתבת ״רעש של גשם.״
אמרתי לך, לא רעש, צליל.
אמרת לי בחזרה — אפשר גם רעש.
ככה בכל גשם התווכחנו — רעש, צליל.
והגשם ממשיך לרדת. מה אכפת לו אם הוא רעש או צליל.
אני לא מתאפקת עכשיו ואומרת לך, אני עדיין חושבת שצליל.
אולי אתה מחייך.
במקלחת נשענת עם הראש אל הקיר, טיפות טיפות צונחות.
הן מוות או לידה?
תפילה להקלה, אני מבקשת.
תן בי תפילה להקלה
****
ערה בחלום
האם הצעדים שצעדתי לאורך חיי נספרים? המרחק בין קצוות
לליבה, האם הוא נמדד? היה, או לא היה?
קצות חלום, ליבה ערה, גם היא תהפוך חלום, תבוא אחרת
במקומה.
האומנם?
ומהו הדבר שאינו זז ממקומו? שממשיך איתי מחלום לחלום?
אני שומעת את נשמתי אומרת, לא תתפסי אותי, לא תראי
אותי, לא תביני אותי לעולם.
ועדיין אהיה כל מה שאי פעם תהיי. מציפורן ללב, ממחשבה
לתפילה, מהחיים אל המוות, אהיה.
גם אחרי שתפסיקי לחשוב מחשבות אהיה, העֵרָה בחלום,
ּאֶטמַע בָּך שוב ושוב.
אהיה החופש שלא תגלי אף פעם. אהיה השירה שלפתע תבקע
מן הלב.
אהיה המבט שחדר אל הפנימה, המילה שמילאה את הפה.
אהיה הפעימה האחרונה, אהיה הראשונה.
תשכחי ותדעי אותי לחלופין.
לא תתפסי אותי, לא תראי אותי, לא תביני אותי לעולם,
בִּשביל שאהיה.
גם את המילים האלו אני כתבתי, את השאלות אני שאלתי.
להדביק רוח בחומר, לתת ליופי לזרום.
וגם אם דממה — אהיה.
ממרום הלב, מתחתית הכאב, מקצה לקצה, זה הכול יופי. זולג
לך מהעיניים, מזיע לך את הכאב.
כשתראי אותי, עוד אהיה, את כבר לא.