הולך ושר / אלון ציפריס

שלושה קטעים מתוך הספר: 

לונדון

אנחנו נשברים. מתפרקים לרסיסים, חושבים להיעלם, והאלוהות, שרק לזה חיכתה, באה, מלטפת את הרסיסים, מתלחשת איתם, מצטחקת איתם ולאט לאט עושה מהם משהו אחר. שכבתי כמה ימים בלונדון במלון זול. הייתי רסיסים זוהרים. קראתי אגדות קרישנה מאוירות מספר ישן שמצאתי בחנות ספרים משומשים ועקבתי בהייד פארק אחרי סנאים מצחיקים. בכיתי הרבה. כל דבר הביא אותי לכדי דמעות. דמעות של אושר, דמעות של עצב, דמעות של כאב. בכל אחת ואחת מהדמעות התחבא בסופו של דבר הכאב.

בלילה חלמתי שדמעותי הפכו לנחל גדול, גדול כמעט כמו נהר, והגוֹפּיוֹת, עשרות נערותיו היפות של קרישנה, שחו במי הנחל עירומות. הן שחו, שיקשקו, צחקו, והתיזו מים הרבה. אני בכיתי. לא יכולתי לראות, אבל הרגשתי את התנועות, את שמחת הגוף של הנערות, ניחשתי את יופיין. לא שמחתי, חרדתי. בעיקר חרדתי שתגלינה שהמים הם מי דמעות ואז תכעסנה ותלעגנה. אבל הן לא כעסו ולא לעגו. הן שחו, שיקשקו, צחקו התיזו מים ולא אמרו דבר. טובים היו להן המים. ואני, ראיתי שכך, במקום לשמוח, התחלתי פתאום לקנא. הן צוחקות ושוחות, מתיזות מים ולא יודעות שאלה הם מימי. הצטערתי. ככל ששמחו כך הצטערתי, קינאתי ובכיתי עוד ועוד.

עד מהרה גילו הגוֹפּיוֹת את התכונה המוזרה של הנחל, שככל שהן שמחות, המים עולים עוד ועוד. נהייתה השתוללות אמיתית. הן התחילו לצעוק ולרקוד בתוך הים וגם קראו לקרישנה שיבוא.

קרישנה בא, רטוב כולו. הוא ישן בשדה מרוחק והמים שעלו כמעט הטביעו אותו.

"קרישנה, קרישנה", צעקו הנערות, הנחל שמח איתנו. מרוב שמחה הוא עלה.

קרישנה שידע הכול, חייך. איתו חייך העולם כולו וגם אני, למראה חיוכו של קרישנה, התמלאתי אושר ושכחתי לבכות. הנחל, שכבר איים להציף את העולם, התייבש. קבוצות קבוצות עמדו הנערות באמצע האפיק, ידיהן על מבושיהן והן צועקות.

אני וקרישנה צחקנו, צחקנו מאוד.

קשמיר

"אם יש גן עדן עלי האדמות הרי זה בקשמיר" (על פי אושו)

החיים הם נהר של הנאה. וכשלא זורמים עם הנהר זה כואב.

במפל הראשון בקשמיר עצרתי והתפללתי. במפל השני חייכתי. את השלישי ראיתי. את הרביעי כבר לא.

שיירות של נוודים משכו את תשומת ליבי. הם הלכו גאים ובוטחים עם הבהמות שלהם העמוסות אריגים שזהרו מתחת ללכלוך מרוב יופי. בראש כל שיירה צעדה אישה, ופניהם, כמו פני, מן ההרים לסְרינְגאר.

הזהירו אותי מקשמיר. בקשמיר חוטפים אנשים ולפעמים עורפים להם את הראש. יש לי ראש גדול. שעה שלמה מדדתי כובעים אצל רוכל אחד בלֶה ולא מצאתי כובע אחד שהתאים. אני לא בן אדם של כובעים. חברה הסבירה לי פעם שזה לא בגלל שיש לי ראש גדול, אלא בגלל שאני לא בן אדם תיאטרלי. היא אמרה את זה קצת בצער. יכול להיות שהיא צודקת. יכול להיות שאני לא בן אדם תיאטרלי, אבל הגעתי לקשמיר בגלל שאני אוהב לשתות תה קשמירי והייתי מוכן להסתכן בעריפת ראש בשביל כוס תה. אז איזה מין בן אדם אני?

סתיו. חודש הרמדאן. הרוח מניע את העצים. הציפורים שרות. אנשים אכזריים נטעו את העצים. אכזריים ומלאים בעצמם כמו אלוהים. אבל הם ידעו מה זה יופי. עכשיו העצים גדלו והם מתקרבים לאט לאט לשמים. 

הגעתי לאגם בתוך מהומה קטנה. אנשים התלוו אלי. כמעט אין תיירים בקשמיר בגלל המלחמה והם רצו לראות תייר אמיתי. לראות ואולי גם קצת לגעת. כשהניחו לי לבסוף על מיטת אפיריון גדולה, הבטתי על גילופי העץ, הבטתי על המים הירקרקים, על השמים, ונרדמתי. היה ריח מתוק של ריקבון ולפני שנרדמתי חשבתי על זה שאנחנו בבית סירה אבל כמעט לא מתנועעים. כשהתעוררתי ראיתי עכבר. הוא ישב על השולחן בחדר ואכל עוגייה. אני אוהב עוגיות. הן קטנות, הן צנועות ולא מבקשות הרבה. ביס אחד והן תיעלמנה. אני חושב שאם היו שואלים אותי באנגלית קשמירית רצוצה מה בקשתי האחרונה, הייתי אומר "עוגייה". אבל עכברים, זה סיפור אחר. יש להם זמן. ישבתי על המיטה והסתכלתי. אחר הדברים האלה מצאתי את עצמי במקום אחר. גן מוגולי גדול, מלא עצי צפצפה ועצי צ'ינאר ענקיים, עתיקים, שיחים רבים, פרחים, ציפורים וחיות אחרות. הרוח מניע את העצים, הציפורים שרות והחיות משחקות. מהמגדלים קוראים: "אללה הוא אכבר, אללה הוא אכבר", ואני יושב ושותה תה. ומים. שכחתי את המים. רעש של מים ונצנוץ עדין שלהם בתוך השיחים.

"אז אתה עדיין מפחד מעכברים", שאל־אמר אלוהים.

"כן", עניתי. התענגתי על הזעפרן שבתה ושתיתי ושתיתי. אצל אלוהים, התה בכוס אף פעם לא נגמר ובכל פעם מתגלה טעם חדש.

"אני יכול לקרוא לך אללה?" שאלתי פתאום והוא צחק.

חלומות 4

אני עומד למשפט. אלוהים מחופש לליצן. "תשלחו אותי לגיהינום", אני אומר, "אפילו לגיהינום, רק לא להישאר בעולם". דיילת יפהפייה, חייכנית, מנומסת, לוקחת אותי לסיור בגיהינום כדי להתרשם, שאחליט אם אני עומד על דעתי.

בגיהינום היה עצוב. האנשים נראו כמו קרעי זיכרונות. התעצבתי.

ביקשתי לחזור.

"כבר?" התפלאה הדיילת.

"כן, כבר".

היא נראתה מהורהרת.

"את יפה", שמעתי את עצמי פתאום אומר. הדיילת חייכה בנימוס. 

כשחזרנו, אלוהים היה עסוק. הוא דיבר עם מישהו. הם החזיקו ידיים. עכשיו הוא היה מחופש למשהו אחר. למה? לא הצלחתי לגלות. רציתי להגיד לו שאני לא רוצה לגיהינום, אבל הדיילת אמרה שזה קצת מאוחר. 

החלטתי להתעקש על המילה קצת.

קצת מאוחר, זה לא הרבה מאוחר. ובכלל, זה היה רק סיור, כדי להתרשם.

בסוף אלוהים התפנה. הוא היה נחמד וגם הקשיב בסבלנות. התפשרנו.

אני הולך לגיהינום והוא בא איתי ולא עוזב. אף פעם. לעולם.